בנם הבכור של רחלי ועמנואל. נולד ביום ב' בטבת תש"ן (30.12.1989) בבני ברק. אח גדול לדניאל ולאביטל.

אוריאל גדל והתחנך בפתח תקווה, למד בבית ספר יסודי מקומי ובישיבה התיכונית "קריית הרצוג" בבני ברק.

ילד יפה מבפנים ומבחוץ, עם עיניים כחולות מאירות, חיוך מבויש ושפע של אהבה, חיוביות ורוח נתינה.

עם סיום לימודיו בישיבה התיכונית הצטרף לישיבת ההסדר "כרם ביבנה" השוכנת מדרום לעיר יבנה.

בהמשך, התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת "גבעתי".

אחרי השחרור, נרשם ללימודי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת אריאל בשומרון. הוא היה סטודנט חריף מאוד, מהמבריקים בחוג, וסיים את התואר הראשון בהצטיינות.

במהלך הלימודים הכיר את חנה, והשניים התאהבו ונישאו. הם התגוררו ביישוב צור הדסה שבהרי ירושלים, והביאו לעולם שתי בנות – שיר וליה. אוריאל היה איש משפחה למופת, בעל רגיש ואוהב ואבא מעורב ומסור, שהרעיף על אשתו ועל בנותיו אהבה, חום, מתנות ופינוקים.

מסיום לימודיו עבד ככלכלן באגף הבנייה והנדל"ן של בנק "מזרחי טפחות". לאורך שנות עבודתו זכה פעמים רבות בתואר "העובד המצטיין". הוא היה מסור לעבודתו, נכון לתת מענה וסיוע בכל עת, ואהוב מאוד על מנהליו, עמיתיו ולקוחותיו. אחת הלקוחות סיפרה שתמיד אהבה לדבר איתו כי הצליחה לשמוע את החיוך שלו דרך הטלפון.

במקביל לעבודתו, למד לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת "בר אילן" ברמת גן, וגם אותו סיים בהצטיינות.

תמיד הצליח לראות את הטוב באנשים ולהביט על העולם באופטימיות מדבקת. גם ברגעים מורכבים ומאתגרים שמר על חיוך, שנסך רוגע וביטחון בקרב סובביו. הנתינה הייתה חלק בלתי נפרד ממנו ובכל אשר עשה חשב על האחר, בין אם היה זה אדם זר לחלוטין או אחד מעשרות חבריו ובני משפחתו האוהבים.

כך, באחד הימים, פגש אדם זר ברחוב שאמר לו שאין למשפחתו כסף לחגוג את החג הקרוב. כשהוציא שטר כסף לתת לו, הבחור ביקש עזרה יותר גדולה. אוריאל לקח אותו לכספומט קרוב, הוציא סכום כסף נוסף ונתן לו בחיוך.

במקרה אחר, הגיעה חברה של חנה לבקר בביתם, וחששה לנהוג לבדה הביתה בשעה מאוחרת של הלילה. על אף שהיה צריך לקום למחרת בשעה מאוד מוקדמת, הציע אוריאל שחנה תיסע איתה, והוא נסע מאחוריהן, ליווה אותן וחזר עם חנה לביתם.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

אוריאל הוקפץ למילואים עם פרוץ המתקפה. לאשתו, אמר: "זה מהלך היסטורי ואני חלק מזה, אי אפשר שכל אחד יקום וילך... יש מדינה ואנחנו צריכים להגן עליה... יש לנו זכות להילחם ולא ללכת כצאן לטבח".

במסגרת תפקידו כמפקד האמר (רכב שטח) ביחידת הסיוע המנהלתי של חטיבת "גבעתי", סייע בימי המלחמה הראשונים במשימות פינוי שונות ובחילוץ תושבים מהיישובים שהותקפו. בהמשך, עם תחילת התמרון הקרקעי ברצועה, הוביל שיירות אספקה ללוחמים ועסק בפינוי פצועים.

באחת הפעמים בהן יצא הביתה, ביקר עם חנה בבית קפה. כשנכנסו למקום, שהיה מלא במבלים, אמר לה אוריאל: "איזה יופי, העורף חזק. אני שמח. בשביל זה אני נלחם".

ביום שלישי, 19.12.2023, יצא למשימה בעיר חאן יונס שבדרום רצועת עזה. בדרכם לעיר, נפתח ירי לעבר השיירה שהוביל. אוריאל נפגע ונהרג במקום.

רב-סמל ראשון אוריאל כהן נפל בקרב ביום ח' בטבת תשפ"ד (19.12.2023). בן שלושים וארבע בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אישה, שתי בנות, הורים, אח ואחות.

חנה, אשתו, כתבה: "אוריאל בעלי, אהובי, חבר שלי... אתה יודע שאני לא מהללת אותך רק כי אתה כבר לא פה. בחייך תמיד אמרתי לך שאתה אדם ענק. בכל כך הרבה סיטואציות הייתי פעורת פה מהבחירה שלך איך להתנהג...

"מהרגע הראשון שהכרנו באוניברסיטת אריאל הבחנתי במסירות, בנתינה, בעיניים שלך שנצצו מסיפוק כשנתת למישהו משהו שרצה ושימח אותו... הרגשתי שאיתך אני בן אדם יותר טוב, יותר נותן, יותר שליו".

בעיר פתח תקווה נקראו שני בתי כנסת על שמו של אוריאל – בית הכנסת "היכל אוריאל" בבית חברת "פלאפון" בעיר, ובית הכנסת "משכן אוריאל" בבית האבות "נאות השרון".

יקב "פסגות" השיק סדרת יינות לזכרו.

עמודי הנצחה לאוריאל נפתחו באתר remember.bio ובאתר "למלא את החלל".